פסק-דין בתיק ת"פ 4138/05

השופט ר. שפירא:

1.         הבקשה והרקע שקדם לה:

בפנינו בקשת המבקש לפיצוי בגין ימי מעצר והחזר הוצאות הגנה על פי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

כנגד המבקש ושניים אחרים הוגש כתב אישום בת.פ. 232/01 של בימ"ש זה. כתב האישום ייחס למבקש עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 345(ב)(5) + 345(א)(1) + 345(א)(4) + 29 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המבקש, ביחד עם שניים אחרים, אנסו את המתלוננת כאשר הייתה במצב בו לא יכולה הייתה להתנגד להם מאחר ושתתה משקאות אלכוהוליים ולא שלטה במעשיה.

בסופו של הליך, ביום 8.3.05, זוכו הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בית המשפט קבע בהכרעת הדין כי יש לזכות את הנאשמים וזאת משום שלא הוכחה אשמתם. כן נקבע כי נמצאו סתירות מהותיות בגרסת המתלוננת, הן סתירות פנימיות והן סתירות בין עדותה של המתלוננת לבין עדות חברתה, אשר הייתה עמה באותו לילה בו נטען כי נאנסה על ידי הנאשמים. בנוסף, נקבע כי גרסתה של המתלוננת לעניין האירועים איננה הגיונית ואיננה סבירה. ביהמ"ש קבע כי הוא מאמין לגרסת הנאשמים ומעדיף אותה על פני גרסת המתלוננת. לחילופין קבע כי המתלוננת יצרה מצג של הסכמה ובהתאם קמה לנאשמים הגנה של טעות בעובדה. מטעמים אלו זוכו הנאשמים בתיק הנ"ל, לרבות המבקש. על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי לא הוגש ערעור לבית המשפט העליון.  

יצוין כי מיום 27.5.01, בו נעצר המבקש על ידי המשטרה והחלה חקירתו, הוארך מעצרו של המבקש מעת לעת על ידי בית המשפט וזאת עד ליום 9.7.01, אז נדונה בקשת המשיבה למעצר עד תום ההליכים וביהמ"ש שחרר את המבקש למעצר בית מלא, אחר כך למעצר בית חלקי ולבסוף בוטל גם מעצר הבית בהסכמת המשיבה.

למען הסדר יצוין כי שמיעת הראיות בת"פ 232/01 והכרעת הדין היו בפני הרכב השופטים ס. ג'ובראן [אב"ד], ר. שפירא ור.ש. צמח. שניים מחברי ההרכב אינם מכהנים עוד בבית משפט זה. בהתאם, ובהסכמת הצדדים, נקבע תיק זה לדיון בפני המותב הנוכחי, כאשר אחד מחבריו היה גם בהרכב ששמע את התיק המקורי. 

2.         טענות הצדדים:

ב"כ המבקש טוען כי מאחר ומרשו זוכה על ידי בימ"ש זה ומשום, שלדבריו, לא היה יסוד לאשמה ולא היה כל מקום להגשת כתב האישום, הרי שיש לפצות את המבקש כאמור.

ב"כ המבקש טוען כי למקרא חומר הראיות שהיה ברשות המשיבה, היה על המשיבה להגיע למסקנה כי אין מקום להגשת כתב אישום וזאת לאור הסתירות בין ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה ובין גרסתה של המתלוננת לגרסת חברתה, אשר הייתה עמה באותו לילה; לאור התאמת גרסת המבקש לגרסתה של החברה; ולאור האופן בו תיארה המתלוננת את האירועים לראשונה בפני הצוות הרפואי אשר טיפל בה עם הגעתה לבית החולים.

בנוסף, טוען ב"כ המבקש כי על המשיבה לפצות את המבקש בגין הימים בהם היה נתון במעצר ובמעצר בית, סך הכל 285 ימים. כמו כן, טוען הוא לפיצוי בגין הוצאות הגנתו מאחר וביהמ"ש זיכה אותו זיכוי מלא, תוך שהוא קובע כי המתלוננת איננה מהימנה וכי היא בדתה את עלילת האונס וכן מאחר וחקירת המשטרה נוהלה בצורה רשלנית.

המשיבה טוענת כי הזכות לפיצוי בעקבות זיכוי איננה זכות מוחלטת ואין לומר כי זיכוי בהכרח גורר אחריו פיצוי. כן טוענת המשיבה כי כתב האישום הוגש כאשר יש בסיס ראייתי ומשפטי להגשתו, נוכח חומר הראיות הגולמי שבתיק החקירה. עוד טוענת המשיבה כי אף אם היו פגמים כלשהם בחקירת המשטרה, אין מדובר ב"התרשלות רבתי" של המשטרה העולה עד כדי פסילת החקירה ושלילת היסוד לאשמה. על כן, יש לדחות את הטענה לפיה לא היה יסוד להאשמה.

לטענת המשיבה, גם אין לפצות את המבקש על פי התנאי השני להפעלת הסמכות לפי סעיף 80 לחוק העונשין - נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי - וזאת משום שמחדלי החקירה עליהם הצביע ביהמ"ש בהכרעת הדין אינם מגיעים כדי "רשלנות רבתי" מצד המשטרה. כן מציינת המשיבה כי אף אם ביהמ"ש התרשם התרשמות ראשונית ממהימנות המתלוננת בסיום עדותה בפני ביהמ"ש, בשלב זה, בטרם הסתיימה פרשת התביעה, התרשמות זו יכולה הייתה להשתנות באופן מהותי לאחר שמיעת הראיות הנוספות של התביעה.

המבקש, בתשובתו לתגובת המשיבה, טוען כי יש לקבל את בקשתו בגין כל אחת משתי החלופות המופיעות בסעיף 80 לחוק העונשין. לטענתו, לא היה יסוד לאשמה, מאחר והחלטתה של המשיבה להגיש כתב אישום הסתמכה על עדותה של המתלוננת, אשר איננה הגיונית וקיימות בה סתירות רבות. לכן הראיות שהיו בידי המשיבה לא הצדיקו הגשת כתב אישום. כן טוען המבקש בתשובתו כי מתקיימת גם החלופה השניה על פי סעיף 80 וכי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. לטענת המבקש, המתלוננת העלילה על המבקש את אשמת האונס ובחקירת המשטרה נפלו ליקויים רבים שלו לא היו מתרחשים, הייתה המשטרה מגלה כי גרסתה של המתלוננת הינה עלילה. המבקש טוען כי סירובה של המשיבה לקבל את המלצת ביהמ"ש לאחר שסיימה המתלוננת את עדותה ולחזור בה מן האישום והתעקשותה לשמיעת יתר העדויות צריכה להוות נסיבה המצדיקה פסיקת פיצוי למבקש.

המבקש טוען כי נגרמו לו נזקים רבים בגין התיק הפלילי שהתנהל כנגדו, כגון שחרורו משירות צבאי, פגיעה בשמו הטוב, הזדקקותו לטיפול על ידי פסיכולוג וכיו"ב.

לטענת המבקש, יש לפצותו גם בגין הימים בהם היה שרוי במעצר בית מאחר ומעצר זה מגביל את זכותו של אדם להיות חופשי.

יצוין כי בקשתו ונימוקיו מבוססים, בין היתר, על החלטת ביהמ"ש בהליך המעצר (כב' השופט ר. ג'רג'ורה), אשר קבע כי אין ראיות בעוצמה מספיקה המצדיקה את מעצרם של הנאשמים, והמבקש בתוכם. מכאן מבקש הוא להסיק כי כבר בשלב המקדמי היה מקום להמנע מהגשת כתב האישום. עוד מפנה המבקש בטיעוניו לדברים שנכתבו בהכרעת הדין עצמה.

3.         הכללים לפסיקת פיצויים על פי סעיף 80 לחוק העונשין:

            סעיף 80 לחוק העונשין קובע: